הומור ואירוניה באמנות העכשווית באמריקה הלטינית 

הומור  ואירוניה באמנות  העכשווית באמריקה הלטינית

אנטוניו ברני, לילאנה פורטר, דמייאן אורטגה, לינדה לאון ויאן קפוטה

אנטוניו בארני (Antonio Berni (1905 - 1981,  ארגנטינה

האמנות העכשווית באמריקה הלטינית מגיבה למציאות מורכבת. היא בודקת מחדש מסורת תרבותית שהושפעה מהקולוניאליזם, משטרים מדכאים, משברים כלכליים ואי שוויון חברתי. במקביל, מציגה תגובות לעושר כלכלי, לפיתוח ולהתקדמות. ההומור באמנות  משקף, לא אחת, ביקורת קשה על המצב החברתי והפוליטי, במדינות שהפערים הכלכליים והחברתיים הם אחד מסימני ההיכר שלהן.

אנטוניו בארי, אמן ארגנטינאי, בן למשפחת מהגרים איטלקיים, יכול לייצג סוג של הומור סאטירי, המתייחס לקבוצות  קשות-יום, שמנסות להתערות ולפלס את דרכן בארץ חדשה. בארי נולד בעיר רוסריו.  אביו, חייט שהיגר מאיטליה, חזר אליה ומת במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא השאיר בארגנטינה, משפחה שנאלצה להיאבק על פרנסתה וברני  נאלץ לצאת לעבודה בגיל  תשע,  כשוליה בחברה שיצרה זכוכית צבעונית. מאוחר יותר החל ללמוד ציור, וכבר בגיל 15 הוצגו שבעה מציורי השמן שלו בתערוכה.  שלש שנים לאחר מכן,  זכו ציורי הנוף האימפרסיוניסטיים שלו לשבחים בעיתונים היומיים "לה נאסיון" ו"לה פרנסה".

ב- 1925 העניק מועדון הרוכבים של רוסריו לברני מלגת לימודים באירופה. הוא ביקר בספרד, ולאחר סיור בעריה הגדולות, השתקע בפריז לצד קולגות מארגנטינה.  בתום לימודיו חזר ברני לרוסריו, שם זכה במלגה נוספת, הפעם מהפרובינציה של סנטה-פה. הוא שב לפריז, ובהשפעת עבודתם של ג`ורג`יו דה קיריקו ורנה מגריט, החל להתעניין בזרם הסוריאליסטי ובפוליטיקה מהפכנית. במסגרת פעילות זו אייר עלונים של מהגרים מאסיה ועזר להפיצם בפריז.

 ב- 1931 חזר ברני לרוסריו וחי בחווה. אך ארגנטינה של שנות ה- 30 הייתה שונה מאוד מפריז של שנות ה- 20, וברני היה עד להפגנות עובדים ולהשפעות  ההרסניות של האבטלה. הוא ייסד ארגון לסטודנטים ולאמנים והפך חבר במפלגה הקומוניסטית המקומית. בהשפעת ציורי הקיר של הצייר המקסיקני דויד אלפרו סיקרוס, צייר יחד עם מספר קולגות ציור קיר גדול בארגנטינה, שעליו זכה בפרס שנים לאחר מכן. אך בסופו של דבר הבין, שציורי-קיר אינם יכולים לחולל  שינוי חברתי, לכן החל לצייר דימויים ריאליסטיים, שתיארו את המאבקים והמתחים של בני העם הארגנטיני. סגנון זה נקרא "נואבו ריאליסמו"- ריאליזם חדש, שהיה תשובת נגד לריאליזם הסוציאליסטי המתאר תמונה אידיאליסטית של תוצאות הקומוניזם. ציוריו אלה מבוססים בעיקר על צילומים ובהם  הוא מדגיש את סבלם של הפועלים.

ב- 1941, לבקשת משרד התרבות, נסע ברני לבוליביה, אקוודור, פרו וקולומביה, שם למד אמנות פרה-קולומביאנית. ציורו  "השוק האינדיאני", מבוסס על תמונות שצילם באותו טיול. במהלך שנות ה- 40, הגיב למצב הפוליטי בארגנטינה בציורים,  שביטאו בחריפות את דעותיו. בשנות החמישים עבר לסנטיאגו דל אסטרו, פרובינציה צפונית שסבלה מנזק אקולוגי חמור, וגם שם צייר ציורים המתארים את המצב.  העבודות שאחרי 1950 הם "סינתזה של אמנות הפופ וריאליזם חברתי." בשנת 1958 החל ליצור סדרה של עבודות המציגות שתי דמויות: חואניטו לגונה ורמונה מונטי. ילדים מהפרברים המוזנחים של העיר. ברני בחר לספר את סיפורם על רקע סביבת העוני בה הם חיים- שולי החברה התעשייתית. הסדרה משקפת את המאבק החברתי בבואנוס איירס בשנות הששים. לאחר מלחמת העולם השנייה הפכה בואנוס איירס ליעד מועדף על מהגרים מאירופה, התיעוש משך אליה אלפי אנשים שידם לא השיגה לרכוש דירות ראויות. כך הלכו ורבו משכנות עוני  לצד בניינים  מפוארים ושכונות מגורים מטופחות.  בפרברים העירוניים המכונים "בתי מצוקה"  התגוררו אנשים בצריפונים ופחונים, מסביבם  נערמים שקי ניילון מלאי אשפה, שם ניראו אנשים נוברים בהם, דולים מציאות או אוכל מעופש. הסדרה של ברני הפכה  לסיפור חברתי על תיעוש ועוני,  והצביעה על הפערים הקיצוניים הקיימים בין האצולה הארגנטינית העשירה לבין דרי שכונות העוני, בהם בולטים "החואניטוס" ( כנוי לילדי הפרברים).

בראיון שנתן ב-1967 ל"לה מונד ", מתאר ברני  כי בלילה מעונן קר אחד, בעת שעבר ברחובות העיר של חואניטו, חל שינוי קיצוני בראיית המציאות שלו., הוא מגלה כי ברחובות הלא סלולים והמזוהמים, מפוזרים חומרי פסולת המהווים את הסביבה האותנטית של חואניטו לגונה – שברי-קרשים, בקבוקים ריקים, מוטות ברזל, קופסות קרטון, יריעות מתכת וכו ', החומרים המשמשים לבניית הבקתות בערים.  הוא מחליט לשלב אותם בעבודותיו.

מומחה לאמנות לטינו-אמריקאי, מארי כרמן רמירז, תאר את ברני -   כמי שמנסה "לחפש ולהנציח את החיים האופייניים למדינות נחשלות ולהעיד על הפירות הנוראים של הניא-קולוניאליזם".  ברני יצר לחואניטו מעגל חיים שלם: משפחה וחברים שחיים  בפרברי העיר הגדולה.  הוא מתאר את חואניטו בחיי היום יום שלו. הוא חוגג את חג המולד, לומד קריאה, מעיף עפיפון, שוחה בבריכה עם כלבו, ומביא אוכל לאביו אל מפעל הפלדה שבו הוא עובד. העולם 'שלו' , כפי שהוא מופיע במכלול העבודות שמתאורת אותו,  מורכב משאריות בד, מתכת, פחיות מעוכות, מיכלי פלסטיק, עץ, קרטון וגרוטאות, פסולת תעשייתית. ברני אמר על  'חואניטו'  שהוא  "אב-טיפוס של המציאות שלנו זה, סמל לנוער ומי שצריך לעורר את המצפון של העם".

את דמותה של רמונה החל ברני לפתח בעת שהתגורר ופעל בפריז בשנות ה -60 המוקדמות. ראמונה היא בחורה צעירה וענייה , שנאלצה לעסוק בזנות כדי, אולי, לזכות ולהגיע לאליטה חברתית ופוליטית. ברני סייר בשווקי פשפשים ובחנויות לממכר עתיקות בפריז, הוא חיפש בגדים, פיסות תחרה ורקמה, שאחר כך שימשו אותו  לתיאור דמותה של רמונה, יחד עם חלקים של מקלטי-טלוויזייה, מכשירי רדיו, מקררים, ומכונות כביסה. הסדרה עוקבת אחרי חייה של רמונה מהרגע שהיא עוזבת את שכונת העוני, בה עבדה כתופרת, ועד שהיא הופכת זונת קברט מוקפת בגברים שמנצלים אותה.

ב- 1964, החל ברני ליצור סדרה של עבודות "מפלצת" - יצירות בקנה מידה גדול  עשויות מגרוטאות ומהוות את התגלמות הפחדים והסיוטים של רמונה. הפסלים נעשו בהשראת אלגוריות קתולית ודמויות של בובות-ענק שהיה נהוג להציג  בקרנבל.

ההומור ביצירתו של ברני  הנוטה לגרוטסקה, הוא הומור שחור הנובע ממציאות קשה. רמונה הזונה, מופיעה בציוריו כדמות מוקצנת, בצבעים עזים, באיפור כבד, בלבוש צעקני ובממדים חסרי- פרופורציה, מה שמדגיש את הפרובוקציה המינית שהיא 'משדרת'.

חואניטו לעומתה הוא ילד-צעיר, החי בעולם של דמיון, למרות שהוא מוקף אשפה ודלות, מפריח עפיפונים צבעוניים, שנושאים אותו למחוזות של חלום על אושר... בשנות השבעים עבר ברני לניו יורק ושם המשיך לצייר, לחרוט, להכין קולאז`ים ולהציג. ניו יורק נראתה לו עשירה חומרית אך ענייה ברוח והוא שב לספר את סיפורה של ארגנטינה. הוא נפטר בבואנוס איירס ב-1981.

ליליאנה פורטר – ארגנטינה ((Liliana Porter )

ליליאנה פורטר, אמנית ארגנטינאית, רב תחומית, חיה ועובדת בניו יורק.  

פורטר נולדה בבואנוס איירס, ארגנטינה, בשנת 1941. למדה  במקסיקו סיטי,  בהיותה בת עשרים עברה לגור בניו יורק, שם היא יוצרת. עבודותיה מוצגות בכל העולם. תערוכת יחיד שלה הוצגה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, היא מרבה להציג בדרום אמריקה ובאירופה.  יוצרת עבודות על בד, הדפסים, רישומים, קולאז'ים, ומיצבים קטנים ובמקביל גם צילומי וידאו. רבות  מיצירותיה מתארות דמויות פועלות וחפצים דוממים, המורכבים מצעצועים ופסלונים קטנים, שהיא  מוצאת בשוקי-פשפשים ובחנויות לעתיקות. לאובייקטים שלה  יש קיום כפול: מצד אחד הם עצמים קישוטיים על גבול הקיטש, שניתן להעמידם על מדף קטן, אבל בו בזמן, היא מעניקה לחפצים  אלה זהות אנושית מרגשת: הם עצובים, שמחים, מתוסכלים, חסרי אונים ומהורהרים. התמונות הקצרות והתיאטרליות  שלה מייצגות  מעין אמירות על מצבו של האדם, וזה נעשה באירוניה ובהומור.  גודלן הזעיר של הדמויות והמיצבים האבסורדיים, שהיא יוצרת, מעלים חיוך על פני המתבונן,  ובעת ובעונה אחת  גם מביעים תחושה של מצוקה.    האמנית משתמשת בצעצועים, שנוצרו ביצור המוני, ובדרך שהיא מציגה אותם הם , בעצם, מייצגים  בעיות פילוסופיות קיומיות. הבובה זעירת-הממדים משמשת כמטפורה לאדם ומקומו ביקום.  האדם שהוא שותף גם בבניה וגם בהרס, הוא עוסק בעבודות סיזיפיות, חסרות תכלית , ובמצבים בין אישיים  בלתי אפשריים.

ביצירה  "איש קטן עם גרזן" - הורס האיש את כל מה שנקרה בדרכו, הוא מנפץ חפצים שאגר באהבה במשך שנים. ולפתע הוא חש שהם עומדים בדרכו. הם מעמיסים עליו  זיכרונות מיותרים. העבודה עוסקת  באגירה ואספנות, "בשלטון" החפצים, בקשר שאנו יוצרים עם אובייקטים  דוממים שאינם אלא, שובל של זיכרונות מצד אחד ומעמסה מיותרת – מצד שני.

סדרת מיצבי-הדיאלוגים שלה  מבטאת  דיאלוגים אבסורדיים. היא מפגישה חפצים ממקומות שונים, מתקופות שונות, מחומרים שונים במרחב אחד, כדי לעורר תהודה רחבה ככל האפשר, ומגוון תגובות ופרשנויות  כמו: דיאלוג עם מיקי מאוס, דיאלוג בין מיקי מאוס לישו, בין ציפור לכלב, בין פסלון לציור. יצירות שמהדהדות  בהן השפעת  מגריט אך גם יצירות וכתבים סוריאליסטיים שיש בהם - חידה וקריצה.

דמיאן אורטגה, מקסיקו 
 Damian Ortega 

דמיאן אורטגה החל את דרכו כקריקטוריסט פוליטי.  באמנות שלו ניכרת נטייה להומור ולשעשוע הקשורים לעתים קרובות לעיסוקו הראשון. אורטגה מצהיר כי "הומור בשבילו הוא כלי להבנה. צורה אחרת  של לימוד, הבנת דברים על ידי כך שצוחקים מהם ומבקרים אותם". הפסלים, המיצבים, וקטעי הווידאו שלו נעשו בהשראת מגוון רחב של חפצים יומיומיים, מאיסוף צירים, חלקי מכוניות, פחי אשפה ועד טורטיות,  והם מאופיינים ב"תהליך שובב של שינוי וחוסר תפקוד". אורטגה אוהב לקחת חפצים לפרק אותם לגורמים ולחבר אותם יחד מחדש ליצירה מקורית. בעבודתו המפורסמת מ-2002 הוא פירק מכונית 'חיפושית' פולקסווגן, לחלקיה, ותלה כל חלק בנפרד, על חוט שקוף הקבוע בתקרה, כך שהתקבל מעין מובייל .העיצוב מחדש, מכריח את האמן לקחת בחשבון את החלל ואת הצורה: להם יש כעת תפקיד ומשמעות חדשים. בעבודתו זאת, הוא מבטל את תפקידה הפונקציונאלי של המכונית. האובייקט המפוצל מציע דרך חדשה לראות את המכונית  העממית, שפותחה לראשונה בגרמניה הנאצית, ועכשיו היא מיוצרת ביצור המוני במקסיקו.

יצירה אחרת שלו, "מטריאליסטה", מורכבת מ- 62 חלקי כרום של משאית, הוא "כופה" עליה את שפת הייצוג של שרטוט הוראות הרכבה :  גם כאן,  החלקים אינם מחוברים זה לזה, והם מוצגים במתכונת המכונה "תרשים פיצוץ". אורטגה תלה את החלקים מן התקרה במרחקים מדויקים והם מרחפים בחלל מבלי לגעת ברצפה. הדיוק במדידת המרחקים גורם לעין להשלים את החלקים החסרים ולתפוס את המשאית כצורה שלמה , ביצירה זאת הוא מתייחס למשאיות המובילות חומרי בנייה, כגון בטון ופלדה במקסיקו ארץ הולדתו. אלו חומרים כבדים , שלרוב אינם נראים במעטפת החיצונית של המבנה, על אף שהם-הם השלד ועיקר המסה של המבנה. היצירה של אורטגה מורכבת דווקא מהחלקים החיצוניים והנראים של משאית, שרוב רכיביה סולקו, והיא כמו רוח רפאים ענקית, אך נטולת יכולת לנוע. העברת השרטוט הדו-ממדי למערך תלת-ממדי בחלל מעצימה את הפער המובנה בין הוראות ההרכבה ליישומן.

אורטגה, הוא אמן מרחיק ראות ושקט אך בעל נחישות רעיונית, אשר במקום נאומים אידיאולוגים משעממים הוא מוסר את רעיונותיו  ביצירות האמנות שלו. העבודות הטובות ביותר שלו מזכירות, לעיתים,  הרהור של פילוסוף מודאג, שנאלץ להטיל ספק במאמצים האין סופיים שלנו להבטיח עתיד לעצמנו.

בתערוכה שהציג ב-2009 בניו יורק הוא מציב חמישה בסיסים מוצקים מלבנים אדומות שגובהם כשבעה מטר, שנדחקו לגופי אוניות באמצעות מלטש לחץ. במבט ראשון הם מעוררים אסוציאציה של בנין משרדים שהתמוטט. קל לשייך את הפנים המצולקות שלהם לעוני ולניוון אורבני לאחר אסון ואלימות.

במיצב הנקרא תנועה מדומה "יציבות הצמיחה הכלכלית" מציב אורטגה 3 חביות נפט זו על גבי זו המסתובבות באופן קבוע ובכך מתייחס לסיסמא הנשיאותית סביב מכירת נפט.   ב- 2003,  נמצאו במקסיקו, עתודות ענקיות של נפט, וממשלת מקסיקו, שהבטיחו, כביכול, יציבות כלכלית לבני העם המקסיקאי.  הנשיא, פוקס ויסנסה,  הבטיח רפורמה וצמיחה כלכלית אך מכיוון שלמקסיקו לא היה מספיק ידע טכנולוגי בזיקוק ובקידוח ימי, הצליחה חברת הנפט הלאומית להרחיב את  תפוקת הנפט רק במעט ובסופו של דבר  הסיסמא הנפוחה הזאת  הביאה למשבר כלכלי – שברו של החלום בא לידי ביטוי ביצירתו זאת .

גלנדה ליאון  -  GLENDA LEÓN
אמנית  קובנית, היוצרת במגוון רחב של חומרים ואמצעי מדיה, כולל ציור, וידאו, ומיצגים. בשנת 2013 , גלנדה ליאון, יחד עם שני אמנים אחרים,  ייצגה  את קובה בביאנלה  בוונציה.  למזלה, נמנתה לאון על  אותם אנשים מעטים , שהורשו לצאת מקובה באופן חופשי.   היציאה מחוץ לארצה חשפה אותה למרחב אפשרויות של ביטוי אמנותי, שלא היו מקובלות בקובה.

גלנדה ליאון נמנית עם אמנים מושגיים בין-לאומיים – בני הדור העכשווי. היא מזדהה עם רעיונות  ושאיפות של נשים מערביות, ובעבודותיה, ניכרים חיפושים חדשניים של מושגים פוסט פמיניסטים. בעבודותיה המוקדמות היא מעניקה חיים חדשים לחפצים שהושלכו. היא יוצרת פרחים וקישוטים מבגדים תחתוניים של נשים זקנות. כל פרח מייצג צורה של זמן, הרעיון הוא להגדיר מחדש את הזמן על ידי הפקעת חומרים מהקשרם, כדי לתת להם משמעות חדשה וחיים חדשים. עם זאת, למרות המושגים האוניברסליים האלה, הרעיון האמיתי של שימוש בחומרים שהושלכו הוא מציאות קובנית טיפוסית.  דוגמא טובה לכך, הן המכוניות אמריקאיות משנות    ה- ,50 שנמצאות עדיין בשימוש נרחב בקובה, הן מתוחזקות  על ידי חידוש מתמיד של חלקים ישנים.  

גלנדה לאון למדה בלט קלאסי, ולעתים קרובות היא משתמשת במוסיקה כנקודת אחיזה, באמנות שלה. המשחק של  צליל ותנועה מהווה מוטיב חשוב ביצירתה. היא החלה  את דרכה האמנותית כרקדנית,  ומלבד זאת, היא  מדגישה את העובדה, שקובה היא מדינה של מוסיקה וריקודים, השילוב בין תרבות אפריקאית, מקצבים דרום אמריקאיים ומוסיקה מערבית יצרו בקובה תרבות ייחודית. הקובנים אוהבים מוזיקה, חיים מוסיקה, קובה היא ארץ הסלסה הממבו, הצ'ה-צ'ה-צ'ה , הרומבה והטנגו ובקובה רוקדים בכל מקום, ברחובות, במסעדות, בברים, באולמי מופעים ובבתי ספר. העניין של גלנדה לאון במוסיקה ובריקוד משתקף גם ביצירות הויזואליות שלה. ביצירותיה היא מחפשת חיבור בין מוסיקה לאמנות ויזואלית. היא מחפשת דרכים לעצב צלילים שיהיה אפשר לראותם בעין,  היא מתעניינת באיכות המופשטת של הקול ובמיוחד באפקט שיש לשקט. בסדרה תצלומים בהם פרושים 'חמשות' (שורות שעליהן כותבים תווי-נגינה), על רקעים שונים, עננים, לילה, עלים יבשים – כך, היא מבקשת "להאזין" לקול דמיוני "הנשמע" מהתבוננות באובייקטים שבצילום.

חואן קפוטה   - Cuba , YOAN CAPOTE

הפסל הקובני, נולד בשנת 1977, בפינאר דל ריו, קובה. יצירותיו הפרובוקטיביות עוסקות באינטראקציות אנושיות  ובחוויות פסיכולוגיות. לעתים קרובות  הוא יוצר מיזוג בין איברים אנושיים עם חפצים דוממים,  מארגן מחדש את גוף האדם וממציא מחדש את המטרה של חפצים בחיי היומיום: פסל "הנוסטלגיה" שלו, כולל מזוודה שהרוכסן הפתוח שלה חושף  קיר של לבנים, את המזוודה הוא הביא מהוואנה ואת הלבנים ממנהטן, ניתן לראות זאת כמשל לנוודות וגבולותיה, קיר לבנים העומד למכשול בדרכנו, זהו גם הקיר, שכולנו נושאים איתנו לכל מקום שאנחנו הולכים.

בעבודה "ראש פתוח" בנה קפוטה מבוך לבן במרכז חדר, שבמבט מלמעלה, דומה לחתך של מוח אנושי. אנשי ברונזה קטנים ועצי פלסטיק הונחו במרווחים  אקראיים לכאורה. הראש הפתוח (Open Mind)   מרשים דיו , אבל קפוטה הסביר כי המוח-מבוך שלו הוא רק סקיצה של מה שהוא רואה כפרויקט אמנות גדול הרבה יותר (ושאפתני יותר), וכי היה רוצה לראות את ההעתק בקנה מידה גדול נבנה בגן ציבורי במקום כלשהו שבו אנשים יכולים ללכת.

המוח צריך להוות חלל ללא מחסומים, פתוח לחילופי מחשבות של כל האנשים, ללא קשר למוצאם, הפוליטי או הדתי. אנשים ביצירה הזאת נהפכים למטאפורות, לנוירונים  המעבירים מידע כשהם מסתובבים במבוך. עבודה שמעוררת את מחשבה על יחסי הגומלין בין אנשים, המנסים להתקיים אחד לצד השני. חלק מיצירותיו מזכירות לעיתים את הפרדקוס המונח ביצירות סוריאליסטיות.

כמו הסולם המונמנטלי המודבק לכסא נדנדה, או הנעל הגברית  המחוברת לנעל נשית.

בעבודה "זרים" (2010-2013), שני עצים הופכים לרגליים אנושיות ארוכות, מעוררים את המחשבה על צמיחה שיכולה לנבוע מעקירה.  פסליו של קפוטה עוסקים במגוון רחב של נושאים החל מאלה המשקפים מצב האנושי (בידוד, חרדה, תשוקה, קלסטרופוביה, אובססיה)  ועד לזהות תרבותית, הגירה, פוליטיקה וכלכלה. אך למרות הרעיונות הרציניים העומדים בבסיס העבודות שלו , היצירות עוקצניות, שופעות הומור ושנונות.

 לצפייה בתמונות:

http://www.slideshare.net/HadassaGorohovski/1-43016462